החלטה בתיק בש"פ 10652/05

1.        בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' ברקאי) לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו ולא להיענות לחלופת המעצר שהוצעה על-ידו.

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס, ניסיון אינוס, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בת זוג, הדחה בחקירה ואיומים. על-פי עובדות כתב האישום העורר והמתלוננת היו בקשר על רקע רומנטי. על-פי הנטען באישום הראשון, סמוך לתחילת ההיכרות ביניהם אנס העורר את המתלוננת והניח כרית על פניה לאחר שהחלה לצעוק ולהתנגד. לאחר מכן דרש העורר מהמתלוננת שלא לפנות למשטרה והבטיח כי יתחתן איתה אם תיכנס להיריון ממעשיו. כמו כן איים עליה כי אם תתלונן יהרוג אותה. על-פי האישום השני, לאחר שהרתה המתלוננת לעורר ניסה העורר לאנוס אותה בשנית וגרם לחבלה בירכה. לאחר מכן שב ואיים עליה כי יהרוג אותה אם תתלונן. האישום השלישי מתאר פגישה נוספת בין העורר למתלוננת, בה תקף העורר את המתלוננת והיכה אותה ואף שב ואיים עליה.

3.        יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 6.10.05 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית כנגד העורר וכן כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית. אשר על-כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, אך יחד עם זאת הורה לערוך תסקיר מטעם שירות המבחן לבחינת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. ביום 3.11.05, לאחר שהוגש התסקיר, החליט בית המשפט שלא להיענות לחלופת המעצר שהוצעה, וזאת על-פי המלצת שירות המבחן.

           על החלטות אלו הוגש הערר שבפניי.

4.        בא-כוחו של העורר טען כי אף לפי גרסת המתלוננת אין מדובר באונס "הקלאסי". העורר והמתלוננת היו בני זוג וחיו יחד במשך 4 חודשים ואף עמדו להתחתן. התלונה הוגשה לאחר שהעורר חשד במתלוננת כי יש לה חבר אחר וחשד זה הוביל לויכוח ביניהם שלאחריו פנתה המתלוננת למשטרה והתלוננה ראשית על תקיפה, ורק לאחר שאלות החוקר סיפרה על האונס, שקרה לכאורה מספר חודשים לפני כן. המתלוננת לא סיפרה לאף אחד מבני משפחה ומכריה על האונס. יתרה מכך, המתלוננת הגיעה למשטרה יום לאחר תלונתה וביקשה לבטל את התלונה באומרה כי היא סולחת לעורר.

           כן ציין הסניגור כי לעורר אין עבר פלילי בתחום עבירות המין והמוסר. העורר מתגורר בדימונה, ועבד עד לאחרונה בחיפה, אך יום לפני הדיון בבית המשפט המחוזי הסתיים הפרוייקט שביצע מקום עבודתו בחיפה, והעבודה הועברה לאזור ים המלח. סניגורו טען כי למקום העבודה יש הסעות שיקחו את העורר מביתו לעבודה שם ישהה עד לשעות הערב ולאחר מכן יוחזר לביתו. נציג המפעל הודיע בדיון בבית המשפט המחוזי כי הם מודעים לאישומים כנגדו ומוכנים לקבלו לעבודה. הסניגור העריך כי שמיעת התיק תיארך למעלה משנה וציין כי הישיבה הראשונה בתיק נקבעה לחודש ינואר.  

5.        באת כוח המדינה הבהירה כי המתלוננת הגיעה למשטרה לאחר האירוע נשוא האישום השלישי, וכאשר נשאלה על היחסים בינה לבין העורר סיפרה על האונס. המתלוננת שבה וחזרה על עדותה מספר פעמים, הן בעדויותיה במשטרה והן בעימותים שנערכו בינה לבין העורר. כן ציינה באת-כוח המדינה כי שיהוי בהגשת תלונה בעבירת מין אינו פוגע במהימנותה. לטענתה מתקיימת עילת מעצר ואין מקום לשחרר לחלופת מעצר. תסקיר שירות המבחן מלמד על מסוכנות גדולה מצד העורר. שירות המבחן לא המליץ לשחררו לחלופה וזאת למרות התרשמותו החיובית מהחלופה שהוצעה.

6.        נחה דעתי כי קיימות במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אשר לאישומים בדבר האינוס וניסיון האינוס, אכן מדובר בגירסת המתלוננת אל מול גירסת העורר, אך במידה שעדות המתלוננת תתקבל כמיהמנה לאחר שמיעתה על-ידי ההרכב הדן בתיק יהיה ניתן לבסס עליה את הרשעתו (ראו בש"פ 8945/99 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 24.12.99)). כידוע, בשלב המעצר אין בוחנים את מהימנותן של העדויות, אלא רק את הפוטנציאל הטמון בהם. על כך אמר הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133:

"על כן, אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה".

           במקרה שבפניי אני סבורה כי קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגד העורר, לאחר שיעברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, יהיה בכוחן להוכיח את אשמתו (בש"פ זאדה הנ"ל). באשר לעובדת השיהוי בהגשת התלונה, נתנה לכך המתלוננת הסבר שיכול להתקבל על הדעת, בדבר חששה שהוריה ידעו כי קיימה יחסי מין לפני הנישואין. אף חזרתה של המתלוננת מתלונתה יום אחרי שניתנה אין בה כדי לשנות ממסקנתי, שכן המתלוננת ביקשה לבטל את תלונתה, אך ציינה במפורש כי לא שיקרה בהודעתה הראשונה במשטרה. כמו כן יש לציין כי באשר לאירועי האישום השלישי נתמכת גרסתה של המתלוננת בעדויות נוספות של בני משפחה הן מצד העורר והן מצד המתלוננת. 

7.        בא-כוחו של העורר טען כי יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אני סבורה כי המסוכנות הנשקפת מהעורר במקרה זה הינה ספציפית ומכוונת כלפי המתלוננת, שכן העבירות המיוחסות לעורר באו על רקע מערכת היחסים בינה לבין העורר (ראו בש"פ 6370/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 12.7.05)). לפיכך אם היתה מוצעת חלופת מעצר המבטיחה את שלומה של המתלוננת, הייתי נוטה לקבלה. עם זאת, החלופה שהוצעה על-ידי העורר היא בבית אימו בדימונה, שהיא אף מקום מגוריה של המתלוננת. בכך בוודאי אין בכדי לאיין את מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת, וזאת אף אם ישהה העורר בעבודה במהלך שעות היום. יש לזכור כי העורר מואשם, בין היתר, כי איים מספר פעמים על המתלוננת כי יהרוג אותה אם תפנה למשטרה. לפיכך, אין להקל ראש במסוכנותו כלפיה.

           מיותר לציין כי במידה שתהיה לעורר הצעה אחרת לחלופת מעצר יוכל לפנות לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את אפשרות שחרורו לחלופה זו. כמו כן, לאחר סיום עדותה של המתלוננת במשפט, יוכל, כמובן, העורר לשוב ולפנות לבית המשפט קמא בבקשה לבחון אם יש עוד צורך בהמשך מעצרו.

           אשר על כן הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ב בחשון תשס"ו (24.11.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: